שמירה על מזון – נביחות – פחד נטישה

שמירה על מזון היא אחת הבעיות הנפוצות ביותר. זה לא מפתיע מאחר וישנה נטייה טבעית להגן על המזון שמקורה בצורך של אבותיהם לשרוד בטבע (או אפילו בגוב). אם הגור שלך למד לנהום על מנת להגיע לרוב האוכל או לאוכל בכלל, הוא פשוט ממשיך את ההתנהגות הנלמדת בינקות עם המשפחה האנושית שלו. אם הבעלים נותנים מכה לכלב עקב התנהגות כזאת, או לוקח את האוכל, זה עלול במקרים מסוימים לחזק את הצורך שלו לשמור על האוכל שלו. באופן טיפוסי כל שמירה על מזון שנקראת לתיגר אחרי שהכלב כבר העביר את האוכל לרשותו עלולה להגביר התנהגות הגנתית ולהיות יותר מסוכן. אם הכלב לומד שתוקפנות מנצחת בענייני אוכל, הוא אולי ינסה את הטקטיקה הזאת אח”כ בדברים כמו משחקים אהובים או מקום על הספה.
השיטה המועדפת בפתרון הבעיה הזאת היא קודם כל להעביר את ההתנהגות תחת שליטת גירוי. בהנחה שלימדת את הכלב לבוא ולשבת, תקרא לכלב ותורה לו לשבת. כאשר הוא יושב, תן לו מיד צ’ופר ותגיד לו “קח” באותו רגע. במהרה תיווצר התניה. אם הכלב תופס את הצ’ופר בצורה חזקה מדי תגיד “בעדינות” בקול קשוח ותנסה למנוע ממנו עד שהוא לוקח את העוגייה בעדינות. אל תשכח לשבח אותו עם “יופי” חזק. לאחר מכן, תתחיל לדחות את הצ’ופר בכמה שניות. אם הכלב קופץ לקחת את הצ’ופר, תסגור את היד ותגיד “רד”. במהרה הכלב אמור ללמוד שלבעלים יש את הזכות לשלוט בצ’ופרים קטנים, ומוכנים לאכילה. ניתן אחר כך להרחיב את זה לצ’ופר בצלחת האוכל.
השיטה הזאת עובדת עם כלבים שהראו לאחרונה התנהגות של שמירה על מזון. אנחנו מזהירים שלא כדאי לנסות את זה עם כלבים מבוגרים יותר, אגרסיביים יותר, ודומיננטיים יותר עם היסטוריה של הבעיה הזאת. עם הכלבים הללו, רצוי להתייעץ עם מומחה להתנהגות חיות שיכול לפתח תוכנית בטוחה של עיצוב התנהגות למצב שלך.

קופרופגיה – כלבים אשר אוכלים צואה

זה המינוח הפורמאלי של אכילת צואה, בין אם זה של אותו כלב ובין של חיה אחרת. צואה מכילה בד”כ חומרים מעוכלים או מעוכלים חלקית אשר יכולים לספק הזנה טובה לכלבים. כלבות מניקות באופן טבעי אוכלות את הצואה של הגורים שלה על מנת לשמור על שטח נקי ואולי למנוע מטורפים לעלות על הריח ולפגוע בגורים. בכל מקרה, מה שמקובל בהחלט בקרב הכלבים, איננו מקובל לבני אדם.
טיפול בקופרופגיה כולל מספר פתרונות. כדאי להרים צואה מיד מהחצר על מנת למנוע הזדמנות לאכילה. אימון הכלב בעשיית צרכים על פי פקודה יעזור לך בזה. כלבים משועממים שלא פעילים או לבד תקופות ארוכות יכולים לפתח התנהגות זו. פעילות גופנית וגירוי עוזרים במקרים האלו. יש וטרינרים המשערים כי ההתנהגות נגרמת על ידי מחסור בויטמינים B ו- K , שנמצאים בצואה. דיאטות בשריות לעתים גורמות לצואה ריחנית ולכן מומלץ לתת אוכל יבש. כל הכלבים הללו צריכים לקבל דיאטה עקבית ומאוזנת בשתיים עד שלוש ארוחות ביום. טיפול מקדים במזון בהוספת במונוסודיום גלוטומייט אמור להפוך את הצואה ללא מושכת. אני קיבלתי דיווחים מעורבים בעניין הזה.
טיפול אברסיבי פשוט יכול גם לעבוד- לתת לכלב להתקרב לצואה ברצועה ארוכה. אם הוא מתחיל להריח את הצואה, אז לעשות תיקון חזק. אם הוא עובר ליד, תשבח אותו.

משחקים – נשיכות עם הפה

רבים מתלמידיי מתלוננים שהגורים שלהם נוגעים בהם באמצעות הפה או משחקים בנשיכות וזה משגע אותם. ולהחמיר את המצב עוד יותר, הטבע גורם לשיניים הראשונות של הגור להיות חדות במיוחד על מנת לפצות על כוח מועט בלסתות. אני באמת ראיתי את התלמידים שלי קרועים בידיים ובכפות הידיים מגורים תוקפניים ודומיננטיים. יש מאלפים (או אנשים שהיו רוצים להיות מאלפים) שאומרים לבעלים “תפוס את הפה שלו, תסגור אותו ותגיד “לא”. אני מצאתי כי הגור מפרש את זה בתור סוג של הסתה והפרעה וזה בדרך כלל מוביל לנשיכות יותר פעילות.
על מנת לעצור את הנשיכות, אתה צריך להעביר לגור מסר שאתה לא אוהב את זה. כאשר גור נושך בעדינות, מותר להרשות את זה כי הוא גם צריך ללמוד על ריסון נשיכות- מה כואב ומה לא. עם זאת, כאשר זה מתחיל לכאוב, תצעק “איי”, תיצור קשר עין טוב ואז תפנה את המבט ותתעלם מהגור. כעבור 15 שניות, תושיט שוב את היד ותראה אם הוא נושך אותה שוב. אם כן, תחזור על התגובה בעוצמה גדולה יותר. כשהגור לבסוף מלקק את היד, אז תשבח אותו. במהרה ילמד מה גורם לך לתת תשומת לב ומה גורם לרעש שרצוי להימנע ממנו. זה בעצם מחקה את מה שאמו עשתה כשהגור היה יותר מדי פרוע.

תחנונים – כלבים מפונקים

דבר אחד בטוח – כלב מתחנן כי הוא מקבל חיזוק להתנהגות הזאת. צריך רק פעם או פעמיים להתחיל בהרגל. אוכל של אנשים הוא מניע מצוין. עוד דבר בטוח – כלבים שמקבלים כל הזמן אוכל מהשולחן משמינים, פחות חופשיים בתנועה, ובד”כ מתים צעירים יותר. העובדה היא שכלב שאוכל מזון יבש משובח מקבל תזונה הרבה יותר טובה מאשר אדם שאוכל צ’יפס ושותה בירה. ראשית, תאלף את הכלב. תוודא שהמדריך מלמד את פקודת ה”הישאר” או לפחות “ארצה”. תיתן את הפקודה לכלב לפני שאתה הולך לאכול. הוא יכול לצפות. לאחר הארוחה, תשחרר אותו ותאכיל אותו את האוכל שלו בצלחת שלו. למה להאכיל אותו אחרון? טוב, אילו הייתה להקלת כלבים והם הרגו ארנב (מסכן), מי אוכל ראשון? אם עניתי “המנהיג” אז צדקת. אז למה לתת לכלב לאכול ראשון ולהרגיש שהוא המנהיג. נשמע טיפשי? לא ממש. ככה כלב חושב. תציע צ’ופרים אך ורק כאשר הכלב מציית לפקודה. ולא מתחת לשולחן!

לעיסה – נזקים בבית

הצורך של גור ללעוס מתחיל בד”כ סביב צמיחת השיניים. בפשטות, זאת הרגשה טובה ללעוס. כמו התנהגויות אחרות, לרוב הבעלים אין בעיה עם זה שהכלב ילעס צעצועים ייעודים לכך. מה שבד”כ פחות אהוד, היא לעיסה של השטיח, רהיטים, ונעליים. כלבים עלולים ללעוס גם כשהם מבודדים או משועממים. גם עלולים ללעוס כשהם מתוחים או לחוצים. אם הלעיסה מקלה על השעמום או המתח, אז רוב הסיכויים שההתנהגות תחזור על עצמה כי היא מחזקת את עצמה. עכשיו יש הרגל רע שקשה מאוד לשבור.
הדרך הטובה ביותר למנוע לעיסה לא מתאימה היא פעילות גופנית, פיקוח כשהוא מסתובב, וסגירה בכלוב כשאתה לא מסתכל. רצוי גם להכין את הבית לגור (כמו לילד קטן). הכלב זקוק למגוון של צעצועים ללעיסה. אני ממליץ לתלמידים שלי על 16 עד 20 צעצועים. חצי מוצעים בשבוע אחד, וחצי בשבוע השני. בדרך הזאת, הכלב לא ישתעמם וימצא צעצועים חדשים שהם שלך. אני גם מספק לכלבים שלי ארגז צעצועים. הם מוציאים אותם כשהם רוצים ללעוס. אני לא מצפה מהם להחזיר אותם למקום.
אם אתה תופס את הכלב לועס משהו לא מתאים תאמר “לא! תלעס משחק” ותכוון אותו למשחק מתאים. הנזיפה החינוכית הזאת תעזור לעצב את ההתנהגות של הגור לטעמך. תזכור, גור הוא גור ב-12 עד 18 חודשים הראשונים לחייו. כשאין פיקוח על הכלב, ניתן לשים אותו בארגז עם מספר משחקים. כך, הרכוש שלך נשאר במצב תקין והגור לא יפתח הרגלים לא טובים. עם הבגרות וחיזוקים נכונים מצדך, בקרוב יהיה לכלב חופש בבית אם תרצה בכך.

רדיפת חתולים

עד כמה הכלב יצטרך לרדוף חתולים תלוי בגנטיקה (גזע) ובלמידה מוקדמת. כלבי פרא רודפים טרף כחלק מההישרדות. הכלבים הביתיים שלנו מתוכנתים במידה מסוימת לרדוף אחר טרף. רוטווילר, פיט בול טרייר אמריקאי, עשויים בגיל מסוים לנסות לתפוס ולהרוג חתול ננס. צ’יוואווה או לברדור עשויים לראות את החתול כמשחק. כאשר מכירים בין כלב לחתול, חשוב לוודא שהציפורניים של החתול קוצצו על מנת לוודא שלא יפגע בגור. תלביש רצועת חנק לכלב ותתקן אותו אם הוא מתחיל לרדוף אחרי החתול. תשתמש בפקודה “עזוב אותו”.
חתולים שלא רגילים לגורי כלבים חוצפניים עלולים להראות סימנים של מתח לאחר כמה שבועות של חיים משותפים. זה יכול לבוא לידי ביטוי בהשתנה מחוץ לארגז, הרס או סימפטומים אחרים. תעקוב אחרי זה ותתייעץ עם מומחה במידת הצורך. הדבר הטוב ביותר לעשות הוא אילוף לכלב ולתת לחתול זמן לבד ללא הכלב. ברב המקרים, הכלב והחתול יהפכו לחברים או לפחות ילמדו איך להימנע מלהיפגש. במקרים אחרים, לא ניתן להשאיר אותם לבד. זכור, חתול ללא ציפורניים לא יכול להגן על עצמו.

נביחות

נביחות הן התנהגות נורמלית וטבעית של כלבים. זה משחרר מתח. זה מרחיק זרים (הם תמיד עוזבים באיזשהו שלב). זאת הדרך שלהם לתקשר. רוב האנשים עם כלבים רוצים שהכלב ינבח אם הוא ישמע מישהו בחלון או נכנס לחצר. כלבים הם אמצעי אזהרה טבעיים. אבל, הנביחות אמורות להיפסק כשנותנים פקודה. בנוסף, נביחות כאשר הבעלים אינם בבית יכולות לעצבן את השכנים. מהסיבות הללו, עלינו לשלוט בהתנהגות הזאת ככל שניתן.
הדרך הטובה ביותר למנוע מההתנהגות לחזור על עצמה היא לקשר אותה לחיזוק שלילי. חיזוקים שליליים יעילים משתנים מכלב לכלב תלוי במספר גורמים הכוללים גזע, גיל, אמצעי, תזמון וכד’. אני משתמש בקול שלי, פחית קולה מלאה באגורות, שפריץ מים, ותיקון ברצועה, בין השאר. אם הכלב נובח תגיד “שקט” בקול סמכותי. זאת פקודה להפסיק את הנביחות. אם הכלב נובח שוב, תפעיל את החיזוק השלילי (תזרוק את הפחית ליד הכלב או תתקן אותו) ותחזור על הפקודה “שקט”. אם הכלב שותק, תחזק אותו.

יותר קשה לשלוט בנביחות כאשר הבעלים אינם. אם אתה לא בבית, כדאי שהכלב שלך יהיה בפנים כמה שניתן. כלבים שנשארים בחוץ עלולים לברוח, להרוס, להיגנב, או להינזק ע”י זר. תשמור את הכלב במכלאה או בכלוב טיסה בבית אם הוא עדיין לא שולט בצרכיו. תדליק תוכנית דיבורים ברדיו כך שהכלב לא ירגיש שהוא לבד. כאשר הגיע זמן לעזוב, תעזוב. במידת הצורך, ניתן לכסות את הכלוב בבד להוריד גירויים סנסוריים. תשאיר צעצועים מעניינים למשחק. אם גם כל זה לא עוזר, תפנה לייעוץ מקצועי – מאלף טוב או מומחה התנהגותי ללמד אתכם שיטות להכחדת התופעה. כמפלט אחרון, מומחה התנהגותי יכול להמליץ לווטרינר לרשום תרופות (פרוזאק מאוד עוזרת במקרים מסוימים) עבור חרדת פרידה קיצונית. תמיד כדאי ללוות את השימוש בתרופות עם תוכנית התנהגותית בפיקוח מומחה.

כלבים על סמים

במהלך הרגיל של העסק שלי בהתנהגות כלבים באזור המרכז, לעתים אני עובד עם הווטרינר וממליץ שהוא ירשום תרופה שתסייע לי לעצב בעיית התנהגות בכלב המשפחתי.

סימון בפנים הבית – עשיית צרכים

אם הכלב הזכר מרים את הרגל ומשתין כאן ושם בבית – על קירות, כיסאות, מנורות וכד’ אז אולי זאת לא בעיה של עשיית צרכים לא מתאימה. רוב הסיכויים שהכלב מבטא התנהגות של סימון טריטוריה. רוב הכלבים השלמים (לא מסורסים) לא יסמנו את בתיהם כי הם רואים בו גוב, מקום שבו הם מרגישים ביטחון. לעומת זאת, עם כלבה נכנסת לתקופת הייחום או כלב הנתפס כדומיננטי עובר במקום, אז סימון טריטוריות עלול להתחיל.
ניתן להבחין בין סימון להשתנה בכך שבמקרה של סימון יש כמות קטנה של שתן בהשוואה להשתנה רגילה. ההתנהגות הזאת בשליטת הטסטוסטרון אצל רוב הזכרים השלמים. לאחר סירוס, 50% מהכלבים יפסיקו להראות התנהגות של סימון. אולם, ככל שהניתוח מתבצע רחוק יותר מתחילת גיל ההתבגרות, כך יש יותר סיכוי שההתנהגות תהפוך להרגל ותמשיך לקרות גם לאחר ירידה בכמות ההורמון. גם אם כלב מפסיק לסמן את הבית, הוא ימשיך לעשות זאת בחוץ או בחדר המתנה של הווטרינר כאשר ריח של כלבים אחרים מעורר את התגובה.

הפעילות המניעתית הטובה ביותר היא סירוס הכלב בסביבות גיל שישה עד תשעה חודשים. עם כלבים שלמים ומבוגרים יותר, וטרינרים לפעמים רושמים פרוגסטינים כדרך להיאבק בתופעה. כבעל גישה התנהגותית, אני גם ממליץ לתקן את ההתנהגות בטיול בחוץ עם הרצועה והמילה לא. התמודדות בזמן שאתה נוכח עשוי למנוע את הבעיה בעתיד. ניקוי של אזורים מסומנים חשוב גם כן , על מנת למנוע משיכה של הכלב לסמן שוב באזור הזה. הפתרון הכי טוב לניקיון- מידה אחת חומץ בתוך 4 מידות מים וזה יעזור למחוק את הריח.

מצאתי בנוסף במשך השנים, שבמקרים מסוימים, כלב לא בטוח לפעמים יסמן בבית, אולי על מנת לחזק את תחושת הביטחון שלו. זה גם יכול להיות תוצאה של חרדת פרידה. בכל מקרה, תוכנית אילוף בסיסית הנבנית על ידי איש מקצוע נדרשת.

פחד נטישה

פחד נטישה מאובחן בכ- 10% ממקרי ההתנהגות המופנים בארץ ע”י וטרינרים באזורים שונים. כאשר משאירים כלבים לבד, רובם מוצאים מקום מוכר והולכים לישון. אולם, כלב הסובל מהפרעה זו, יהפוך לעצבני מאוד. הוא לא מבין היכן אתה והמשפחה או אם תחזור ולכן הוא מתחיל התנהגות שיכולה לכלול לעיסה, נביחות, ריור, השתנה, עשיית צרכים, הקאה או התנהגות שחרור כגון לעיסת קירות, שריטת דלתות, פריצה מכלובים או חפירה מתחת לגדר אם הוא בחוץ. במקרים מסוימים, הכלבים מתחילים לחלות, אולי כתוצאה מסוג של דיכאון.

סיבות אפשריות

גורמים בשורש הבעיה כוללים נטיות מולדות תלויות גזע, גנטיקה, למידה מוקדמת, והתנהגות הבעלים. הכלב שלך הוא חיה חברתית שסומך על אחרים לשמירה עליו דרך ביטחון במספרים (הקבוצה מגינה על הפרט). כלבים שחסר להם הביטחון הזה, כתוצאה מחברות פחותה, חוסר הבנה של מה צפוי (אילוף) או בשל התעללות או הזנחה בעבר (נטישה, סגירה במקום לתקופה ארוכה, וכד’) נוטים יותר להראות התנהגויות הקשורות לחרדת פרידה.

טיפול בפחד נטישה

טיפול משתנה מכלב לכלב. מקרים קיצוניים צריכים להיות מופנים לאיש מקצוע. בכל מקרה, ישנם דברים שניתן לעשות ודברים שכדאי להימנע מהם:

• תתכנן את היציאה שלך. כאשר אתה צריך לצאת, תצא. אל תאמר שלום לכלב עם חיבוקים ונשיקות. בעצם, תתעלם מהכלב 5 דקות לפני שאתה יוצא. מתן תשומת לב רבה תגרום לכלב ליותר חוסר ביטחון כאשר תשומת הלב נלקחת בפתאומיות.
• תשאיר הסחה. תכין עצם “בקר קפואה”. או תקנה עצם סטרילי וחלול מחנות החיות. תמלא אותו עם צ’ופרים כגון ביסקוויטים או דברים אחרים שהכלב מאוד אוהב. תסתיר את העצם ותוציא אותו כל יום כשאתה יוצא. כשתגיע הביתה תוציא את הדברים שנשארו בתוך העצם ותיתן לכלב. אז תשים את העצם במקום המסתור. העצם יוצא רק כאשר אתה יוצא מהבית. אנחנו מנסים להסיח את דעתו של הכלב עם משהו שיהיה מעניין מספיק להסיח את דעתו מעזיבתך. בשאיפה, הוא יעריך את העצם כ”כ שהוא יצפה לו כל יום במקום להתרגש מעזיבתך.